יום חמישי, 8 בינואר 2009

החתול של שרדינגר - סיפור שאולי קרה באמת...

בס"ד

את עינב ראיתי לראשונה באירוסין של חבר לפני שנה וחצי בערך.
אחרי חצי שנה פגשתי אותה במקרה בחתונה של חבר אחר, ואז ניגשתי, אמרתי שלום, פה שם, שם פה, מה המספר, כוס קפה - בסוף זרקה אותי.... :(

בכל מקרה, מדובר בבחורה ממש מוכשרת, קולנוענית דתייה, ובכלל בחורה מגניבה.
אז היום אני מארח אותה אצלי בבלוג.
כשיצאנו היא שלחה לי סיפור חמוד שכתבה בעבר, אתם מוזמנים להינות:

החתול של שרדינגר
מה הסיכויים שזה יקרה, הפועל מעולם לא לקחו את גביע המדינה, מה הם חושבים לעצמם, ועוד מול מכבי.
נדמה שלכולם היה מה לומר על זה, ורק לי לא. דווקא רציתי להגיד, כן, משהו חכם כזה, להניח ידיים על הראש ולשחרר צעקה מתוסכלת אל המסך שיאוו, הוא פוזל, ואיך הוא לא ראה, אבל לא יצא לי כלום.
לקחתי עוד לגימה מהבירה ובלעתי אותה, אופק ודניאל קלטו לרגע את עווית הגועל שאולי גם לא ניסיתי להסתיר. נו באמת, מה הסיכויים שאני איי פעם יאהב בירה. אז נשענתי אחורה עם הבקבוק ביד, ככה, להרגיש חזקה, אבל אז כולם קפצו בתרועות והבירה נשפכה לי על החצאית.
טוב, קמתי והכרזתי, אני הולכת להביא פופקורן, אבל הם כבר היו מרוכזים במשחק.

ידעתי שאין סיכויי שמים יוציאו תריח של הבירה מהחצאית, אז סגרתי את הברז, אבל אז נהיה שקט וכל מה שיכולתי לשמוע היו הקולות העמומים מהסלון.
קרעתי את הקרטון של חבילת הפופקורן והתענגתי על הרעש שהקרע השמיע. ואז ראיתי אותו, הוא הביט בי.
"רגע, את, את שמה במיקרוגל, נכון?" בהתחלה כל מה שהייתי מסוגלת לעשות זה להנהן, הדחף הראשון שלי היה לרוץ לסלון לעמוד מול כולם כשאני מסתירה את הטלוויזיה ולצעוק: "ירון מדבר איתי".
ירון! כן ירון נו, האח הגאון של מיכל, הרזה הזה עם התלתלים, חולני כזה, כאילו ראבק, כמה שנים שאנחנו חברות, שאני כמעט גרה אצלה והיא אצלי והוא תמיד מצליח להתחמק. מסתובב בבית כמו איזה רוח רפאים וחוזר לטכניון.
תמיד באמצע איזה וויכוח או משהו הוא יופיע, יחטוף משהו מהמקרר ויברח.
כמו עכבר מעבדה הוא בטח מחכה רק לרגעים האלה שכולם עסוקים מידיי כדיי לעשות גיחות, פריק. אבל אני קלטתי אותו מזמן, וחיכיתי, או שככה לפחות חשבתי.

מנגנון ההלקאה העצמית שלי נדלק, מה זה השיתוק הזה, דווקא עכשיו נו תגידי משהו. הוא כנראה שם לב שהתרגשתי ופנה אליי עם משהו שיכול להתפרש כחיוך.
מרחוק נשמעו קריאות בוז שכנראה הזכירו לו שפה, ממש קרוב קיימת סיבילזציה שלמה חיה ונושמת.

והוא פנה ללכת "רגע" אמרתי "זה יהיה מוכן ככה, כאילו אם אני אכניס למיקרו" וראיתי אותו צוחק "כאילו? כן, כן זה על פונקצית הגל"
לא הייתי בטוחה אם הוא אמר את זה לי או שדיבר לעצמו "מהזת'ומרת"
"זאת אומרת שאם שמת, או לא, כן, רגע, מכירה את החתול של שרדינגר"? שוב השתתקתי, הצורה שבה נעמד העידה עליו שהוא מת כבר ללכת, לא היה לי נוח להחזיק אותו ככה. אבל איך שהוא דיבר, כאילו יש לו הרבה מה לומר והוא רק מחפש מאיפה.
"תתחיל" חייכתי והתיישבתי על השרפרף.
"אהה רגע, את מעוניינת לשמוע נכון, כי זה.." "כן" "אז, אז ככה, שרדינגר , הוא רצה , אוקי, במכאניקה קוונטית יש מתמטיקה להבנת מצביים קוואנטים, אוקי?" הוא עצר מלנשום וחיכה להנהון בבוני מצידי ורק אז המשיך.
"אוקי, אז הוא, יש רעיון שנמצא בחלקיק של סופרפוזיציה של אממ, שיש לכל מיני מצבים אפשריים..." כאן איבדתי אותו, או שלגמרי הייתי איתו, אני לא בטוחה.
הוא חשב בקצב מהיר הרבה יותר מהקצב שבו היה מסוגל לדבר,או ש/אני יכולתי להבין.
הוא בלע מילים, הוא גמגם ונאבק עם הצורך להסביר את עצמו, ואני, רציתי כ"כ להבין אותו.
"אז יש סבירות של 50% שהאטום הרדיואקטיבי יתפרק, ובסוף ,הוא , פותחים את התיבה ואז יודעים אם החתול חי או מת, אוקי, אבל כל עוד התיבה סגורה הסובייקט מרחף בין שני המצבים" הרגשתי שאני מרחפת בין מצב של הבנה ושל חוסר הבנה, הוא מצידו חיכה שאני אגיב.
"וואו" "סתם, זה....לא חשוב" " ירון, זה היה מעניין תודה" הוא חייך ופנה ממני, הפעם הייתי מוכנה לתת לו ללכת. הכנסתי את שקית הפופקורן לתוך למיקרו והפעלתי, מה הסיכויים שירון יפנה אליי בכלל.
עצמתי את העיניים והקשבתי לגרגרי התירס המתנפצים. כמו הבועות הקטנות שמרחפות לי בראש ומחלקות סיכויים והסתברויות לכל מני תופעות, הן רק מרחפות, תכלס, הבועות האלו. נכנסתי עם הקערה המתאדה, בסלון היה ריח חריף של בירה שהזכיר לי את הכתם על החצאית. אלה הדקות האחרונות למשחק ורק שולה שמה לב שנכנסתי.
"מה יש" היא פונה אליי "ראית רוח רפאים"?
"חתול" עניתי, אבל אף אחד לא שמע כי באותו הרגע כולם קמו בשאגות אדירות, הפועל לקחו תגביע.
מה הסיכויים שזה יקרה..........................................

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Twitter Delicious Facebook Digg Stumbleupon Favorites More